ס. הנשיא השופטת ר. יפה-כ"ץ, אב"ד:
1. במסגרת הסדר טיעון שנערך בין הצדדים, לאחר שמיעת שורה ארוכה של עדי תביעה, תוקן כתב האישום המקורי שהוגש כנגד הנאשם, הוא הודה בעובדות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן והורשע בהתאם. לא הייתה הסכמה בין הצדדים לעניין העונש.
מעובדות כתב האישום המתוקן בהן הודה הנאשם, במסגרת האישום הראשון, עולה, כי בשנת 2001 הוא הצטרף לארגון החמאס (ארגון שהוכרז ביום 13/9/89 על ידי שר הבטחון כהתאחדות בלתי מותרת) בעקבות פנייתו של פעיל החמאס טארק אבו-אלחצין. במסגרת פעילותו של הנאשם בארגון זה, ובשלושה מקרים שונים, הוא הוביל במכוניתו עבור טארק רובה קלצ'ניקוב, תחמושת ומטעני חבלה, למסגד אל-רחמה.
נוכח מעשים אלה הורשע הנאשם בביצוע עבירות של חברות ופעילות בהתאחדות בלתי מותרת לפי תקנה 85(1)(א) לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945 ובעבירות בנשק (הובלת נשק ותחמושת) לפי סעיף 144(ב) רישא וסיפא לחוק העונשין, תשל"ז - 1977.
במסגרת האישום השני של כתב האישום המתוקן, הודה הנאשם, כי לפני מותו של טארק בשנת 2004, הוא קיבל מידיו שני מטעני חבלה קטנים, אותם החזיק והסתיר בקרבת ביתו.
במועד כלשהו במהלך שנת 2006 הובילו הנאשם, אחיו האני ונאג'י אבו-טילח את המטענים, לאחר סיכום מוקדם ביניהם, לאזור סופה. הנאשם ונאג'י הניחו את המטענים על דרך עפר הרחוקה כ-350 מ' מגדר הגבול, ובמרחק של 200 מ' האחד מהשני, במטרה להפעילם כנגד כוחות צה"ל. המטענים היו אמורים להיות מופעלים על פי פס דריכה, אך לא התפוצצו.
נוכח מעשים אלו, הורשע הנאשם בעבירות של פעילות בהתאחדות בלתי מותרת לפי תקנה 85(1)(א) לתקנות ההגנה ועבירות בנשק (הובלת נשק) לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין.
במסגרת האישום השלישי של כתב האישום המתוקן, הודה הנאשם, כי בשנת 2006 נעתר לפנייתו של פעיל חמא"ס בשם אבו-עימאד, והצטרף אליו ואל פעילי חמא"ס נוספים, לפעילות שמטרתה הנחת מטען חבלה כדי לגרום למותם של חיילי צה"ל. בפעילות הניחו אבו-עימאד ושניים אחרים את מטעני החבלה במקום בו אמורים היו לעבור חיילי צה"ל, ובאותה עת צפה הנאשם על האזור, כדי לאפשר לאחרים להניח את המטענים. הנאשם נותר בתצפית בקרבת מקום, כדי להודיע לאחרים מתי חיילי צה"ל מגיעים למקום, וזאת על מנת שידעו להפעיל את המטענים, אולם, כיוון שחיילי צה"ל לא הגיעו למקום, עזבו הנאשם והאחרים את המקום.
נוכח מעשים אלה, הורשע הנאשם בעבירה של סיוע לניסיון לרצח לפי סעיף 305(1) בצירוף סעיף 35 לחוק העונשין.
במסגרת האישום הרביעי של כתב האישום המתוקן הודה הנאשם, כי בשנת 2002 הוא סיכם עם טארק לערוך תצפיות על תנועת כוחות צה"ל באזור חזעה וסופה. במסגרת זו לקח הנאשם משקפת ומצלמת וידאו לאזורים המדוברים, עקב אחרי תנועת כוחות צה"ל באזור וצילם אותם במצלמה. לאחר מכן, דיווח הנאשם לטארק על תנועת כוחות צה"ל ונתן לו את המצלמה, סרט הצילום והמשקפת.
נוכח מעשיו אלה, הורשע הנאשם בביצוע עבירה של מסירת ידיעות לאוייב העלולות להיות לו לתועלת לפי סעיף 111(חלופה שניה) לחוק העונשין.
2. במסגרת טיעוניה לעונש, עמדה התובעת המלומדה, עו"ד גז, על חומרת מעשי הנאשם. לדבריה, הנאשם החל את פעילותו החמורה כנגד בטחון המדינה, פעילות שנמשכה לאורך שנים, כבר בהיותו בגיל 20, ועד שהגיע לגיל 26. פעילותו הסלימה עם השנים, כאשר החל את פעילותו בביצוע תצפיות עבור אחרים ולאחר מכן עבר לפעילות אקטיבית יותר של תכנון פיגועים יחד עם אחרים, הוביל במו ידיו שני מטעני חבלה והניחם על מנת לפגוע בחיילי צה"ל, אשר במזל לא עברו במקום ועל כן לא נפגעו. הנאשם לא התייאש, וגם לאחר מכן הצטרף לאחרים ושוב יצא לבצע פיגוע חבלה כנגד חיילי צה"ל על ידי הנחת מטענים, הפעם בעת ששימש כתצפיתן לחבריו. גם במקרה זה, אך במזל לא נפגעו חיילי צה"ל, כיוון שלא הגיעו למקום.
לדברי התובעת, אין לזקוף לזכותו של הנאשם את העובדה שלא נפגעו אנשים כתוצאה ממעשיו, שכן הדבר לא אירע בשל חרטתו, והענישה צריכה לשקף את החומרה שבמעשים. בנוסף, לדבריה, לא ניתן לומר שהנאשם חסך מזמנו של ביהמ"ש, שכן נשמעו כמעט כל עדי התביעה, פרט לעד אחד, והמשפט מתנהל מזה כ-3.5 שנים. לכן, התובעת ביקשה להטיל על הנאשם, אשר ממניעים לאומניים ביקש לפגוע בחיילי צה"ל, ענישה המתקרבת למקסימום הקבוע בחוק ומאסר על תנאי מרתיע.
התובעת צירפה לטיעוניה אסופת פסיקה, אך הדגישה, כי הענישה המבוקשת על ידה גבוהה יותר שכן המעשים שנעשו על ידי הנאשם חמורים יותר, מרובים יותר ונעשו ממניעים אידיאולוגיים ולאורך תקופה ארוכה.
עוד ציינה התובעת, כי הצדדים הגיעו בסופו של דבר להסדר הטיעון לאור בעייתיות שהתעוררה לגבי התוספת הראייתית, כאשר בהתאם להסדר הטיעון הדבר גם צויין בפני ביהמ"ש במסגרת הטיעונים לעונש.
3. הסנגור המלומד, עו"ד ג'אברין, סבר שהפסיקה שהגישה התובעת חמורה בהרבה מהעונש הראוי לנאשם. לדבריו, הנאשם נגרר אחרי טארק עת הצטרף לארגון החמא"ס, כאשר ממילא לא גוייס לפלג הצבאי של הארגון. באותה עת, היה הנאשם נהג מונית והושפע על ידי מי שהיה מבוגר ממנו ב-20 שנה. אותו אדם היה גם זה שגרר את הנאשם לבצע את העבירות נשוא האישום הרביעי - תצפיות, שלא נוצלו לפיגוע ספציפי. גם לגבי האישומים השני והשלישי ציין, כי נאמר במפורש, שלא נגרם נזק כלשהו כתוצאה מהנחת המטענים על ידי הנאשם ושותפיו, כאשר העבירות הקשורות לנשק נבלעות, להבנתו, בעבירות האחרות. הוא הדגיש, כי לא רק שהמטענים לא התפוצצו, אלא הם גם לא הופעלו, מכיוון שלא עברו חיילים באזור.
הסנגור הדגיש עוד, כי הנאשם לא יזם כל פעולה, אלא נגרר אחרי מעשיהם של אחרים; לא נגרם נזק ממעשיו; ובסופו של דבר, הוא הודה בהסדר טיעון וויתר על העדתו של "מי שאיננו איש מרות" ובכך חסך מזמנו השיפוטי של ביהמ"ש.
הנאשם נשוי, אב לשני ילדים והיה המפרנס היחידי במשפחה. הוא ללא עבר פלילי וללא עבר בטחוני.